מדרש על שמואל א 17:34: בראשית רבה ומקורות קלאסיים

מַה כְּתִיב אַחַר הָעִנְיָן הַזֶּה, וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל. שֶׁהוּא גָּדוֹל בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים. בְּנוֹי, בְּכֹחַ, בְּעֹשֶׁר, וּבְחָכְמָה, וּבְשָׁנִים. בְּנוֹי, שֶׁיְּהֵא נָאֶה מֵאֶחָיו. בְּכֹחַ, שֶׁיְּהֵא גִּבּוֹר בְּכֹחַ. בּוֹא וּרְאֵה כְּשֶׁהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְּוִיִּם, שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף הֵנִיף בְּיוֹם אֶחָד. כֵּיצַד הָיָה מֵנִיף אוֹתָם. מוֹלִיךְ וּמֵבִיא מַעֲלֶה וּמוֹרִיד. הֱוֵי, שֶׁהָיָה גָּדוֹל בְּכֹחַ. בְּעֹשֶׁר מִנַּיִן. שֶׁאִם לֹא הָיָה עָשִׁיר, שֶׁאֶחָיו הַכֹּהֲנִים מְעַשְּׂרִין אוֹתוֹ. מַעֲשֶׂה בְּפִנְחָס הַסַּתָּת שֶׁמִּנּוּ אוֹתוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל, וְיָצְאוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים וְרָאוּ אוֹתוֹ חוֹצֵב אֲבָנִים, וּמִלְּאוּ אֶת הַמַּחְצָב לְפָנָיו דִּינְרֵי זָהָב. וּמִנַּיִן שֶׁאִם אֵין לוֹ שֶׁאֶחָיו מְגַדְּלִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו. וְלֹא כֹּהֵן גָּדוֹל בִּלְבַד, אֶלָּא הַמֶּלֶךְ כַּיּוֹצֵא בּוֹ. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּדָוִד הַמֶּלֶךְ, כֵּיוָן שֶׁהָלַךְ לְהִלָּחֵם בְּגָלְיַת הַפְּלִשְׁתִּי. אָמַר לוֹ שָׁאוּל, לֹא תּוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה לְהִלָּחֵם עִמּוֹ כִּי נַעַר אַתָּה, וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעוּרָיו (ש״א יז, לג). אָמַר לוֹ דָּוִד, רוֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן וּבָא הַאֲרִי וְאֶת הַדֹּב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר, וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו וַיָּקָם עָלַי וְגוֹ', גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדֹּב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם (ש״א יז, לד-לו). אָמַר לֵיהּ שָׁאוּל, וּמִי אָמַר לְךָ שֶׁאַתָּה יָכֹל לַהֲרֹג אוֹתוֹ. מִיָּד הֱשִׁיבוֹ דָּוִד, ה' אֲשֶׁר הִצִּילַנִי מִיָּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב, הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה (שם פסוק לז). מִיָּד, וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו (שם פסוק לח). וּכְתִיב בְּשָׁאוּל, מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם (שם ט, ב). כֵּיוָן שֶׁהִלְבִּישׁוֹ בְּגָדָיו וְרָאָה שֶׁעֲשׂוּיִין לוֹ, מִיָּד הִכְנִיס בּוֹ עַיִן צָרָה. כְּשֶׁרָאָה דָּוִד כֵּן שֶׁהִלְבִּין פְּנֵי שָׁאוּל, אָמַר לוֹ: לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי, וַיְסִירֵם דָּוִד מֵעָלָיו (שם יז, לט). הָא לָמַדְתָּ, שֶׁאֲפִלּוּ יְהֵא אָדָם קָצָר וְהוּא מִתְמַנֶּה מֶלֶךְ, נַעֲשֶׂה אָרֹךְ. כָּל כָּךְ לָמָּה. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָיָה נִמְשָׁח בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, נַעֲשָׂה מְשֻׁבָּח מִכָּל אֶחָיו. אָמַר דָּוִד, בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁנִּמְשַׁחְתִּי בּוֹ, אֲנִי שָׂמֵחַ. שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר, לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי, אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח (תהלים טז, ט).

מַה כְּתִיב אַחַר הָעִנְיָן (ויקרא כא, י): וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו, לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁהוּא גָּדוֹל בַּחֲמִשָּׁה דְבָרִים: בְּחָכְמָה, בְּכֹחַ, בְּנוֹי, בְּעשֶׁר וּבְשָׁנִים. בְּנוֹי, שֶׁהוּא נָאֶה מֵאֶחָיו. בְּכֹחַ, שֶׁהוּא גִּבּוֹר. בּוֹא וּרְאֵה אַהֲרֹן כְּשֶׁהֵנִיף אֶת הַלְוִים עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף, הֵנִיף בְּיוֹם אֶחָד, כֵּיצַד הָיָה מְנִיפָם, מוֹלִיךְ וּמֵבִיא, מַעֲלֶה וּמוֹרִיד, הֱוֵי שֶׁהָיָה גָּדוֹל בְּכֹחַ. בְּעשֶׁר, מִנַּיִן שֶׁאִם לֹא הָיָה עָשִׁיר אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מְעַשְּׁרִין אוֹתוֹ. מַעֲשֶׂה בְּפִנְחָס הַסַּתָּת שֶׁמִּנּוּהוּ כֹּהֵן גָּדוֹל, וְיָצְאוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים וְרָאוּהוּ חוֹצֵב בַּאֲבָנִים, וּמִלְּאוּ הַמַּחְצָב לְפָנָיו דִּינְרֵי זָהָב. וּמִנַּיִן שֶׁאֶחָיו מְגַדְּלִין אוֹתוֹ אִם אֵין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו, וְלֹא כֹהֵן גָּדוֹל בִּלְבָד, אֶלָּא הַמֶּלֶךְ כַּיּוֹצֵא בּוֹ, וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּדָוִד הַמֶּלֶךְ כֵּיוָן שֶׁהָלַךְ לְהִלָּחֵם עִם גָּלְיַת אָמַר לוֹ שָׁאוּל (שמואל א יז, לג): לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה לְהִלָּחֵם עִמּוֹ כִּי נַעַר אַתָּה, אָמַר לוֹ דָּוִד (שמואל א יז, לד לו): רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִי בַּצֹּאן וּבָא הָאֲרִי וְ [את] הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר, וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו וַיָּקָם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו, גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדֹּב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם, אָמַר לוֹ שָׁאוּל מִי אָמַר לְךָ שֶׁאַתָּה יָכוֹל לְהָרְגוֹ, מִיָּד הֱשִׁיבוֹ דָּוִד (שמואל א יז, לז): ה' אֲשֶׁר הִצִּלַנִּי מִיַד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה, מִיָּד (שמואל א יז, לח): וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו, וּכְתִיב בְּשָׁאוּל (שמואל א ט, ב): מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם, כֵּיוָן שֶׁהִלְבִּישׁוֹ בְּגָדָיו וְרָאָה שֶׁעֲשׂוּיִן לוֹ, מִיָּד הִכְנִיס בּוֹ עַיִן הָרָע, כְּשֶׁרָאָה דָּוִד שֶׁהִלְבִּין פְּנֵי שָׁאוּל, אָמַר לוֹ (שמואל א יז, לט): לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו, הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֲפִלּוּ יְהֵא אָדָם קָצָר וְנִתְמַנָּה מֶלֶךְ נַעֲשָׂה אָרֹךְ, כָּל כָּךְ לָמָּה שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנִּמְשַׁח בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה נַעֲשָׂה מְשֻׁבָּח מִכָּל אֶחָיו, אָמַר דָּוִד בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁנִּמְשַׁחְתִּי בּוֹ, אֲנִי שָׂמֵחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים טז, ט): לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח.

אֲבָל דָּוִד וּמָרְדְּכַי נִתַּן לָהֶם רֶמֶז וְחָשׁוּ. דָּוִד אָמַר: גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְגוֹ'. (ש״‎א יז, לו). מָרְדְּכַי, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מָרְדְּכַי מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים וְגוֹ' (אסתר ב, יא). אָמַר, אֶפְשָׁר לַצַּדֶּקֶת זוֹ שֶׁתִּנָּשֵׂא לְעָרֵל. אֶלָּא שֶׁעָתִיד דָּבָר גָּדוֹל לִהְיוֹת עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁעֲתִידִין לְהִנָּצֵל עַל יָדֶיהָ.